היסטוריונים העלו הערכות שונות בנוגע לשיקולים של בריטניה [להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו”ם]. היו שטענו כי בריטניה ביקשה לאלץ את היהודים או את הערבים, או את
אלה ואלה גם יחד, להשלים עם הצעותיה לפתרון או עם המשך משטר המנדט. בן-גוריון היה משוכנע שצעד זה של בריטניה היה רק מזימה. האו”ם ייתלבט וייכשל ובריטניה תוסמך
מחדש להמשיך לשלוט בארץ ישראל.
היסטוריונים אחרים מפרשים את ההחלטה הבריטית כלשונה: בווין ועמיתיו אכן מאסו בארץ ישראל; “העברת הכדור” לידי האו”ם הייתה מוצא יחיד מבחינתם. בריטניה הייתה חלושה
ומדולדלת מכדי להמשיך ולהיאבק.
היסטוריונים רבים מסכימים שלקרע בין בריטניה וארצות הברית היה משקל רב. ממשלת לונדון לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להרחיק מעליה את וושינגטון בשל נושא שאחרי
ככלות הכל לא היה בגדר אינטרס חיוני לבריטניה.

(מעובד על פי ב’ מוריס, 1948 תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד, 2010, 54-53)