בעת ובעונה אחת התחילו שוב מלחשים ומדברים על דבר “הריגול”. הממשלה ]…[ מתחקים על )מחפשים את( עקבות המרגלים העברים, ובתוך הקהל העברי התחילו מראים באצבע על קבוצה ידועה של אנשים המתעסקים בריגול. יש אומרים, כי מחובת הציבור ָ למוסרם לרשות )לשלטונות( ולהציל את היישוב ואת כבודו. ויש אומרים, כי אסור למסור לגרדום )עמוד התלייה( אף מרגלים… ובייחוד אם הריגול נעשה לטובת הצבא, שהכול מצפים לו כאל גואל ומשחרר. והלבבות נבוכים. יש מספרים ב”סוד” כי המרגלים הביאו זהב לטובת המהגרים )העולים( ולטובתם של מוסדות ציבוריים. תחילה קיבלו המוסדות את הכספים, ולבסוף פחדו ומיאנו )סירבו( לקבל אותו והכסף נשאר בידיים פרטיות. )מ’ סמילנסקי, זכרונות, בתוך: י’ זינגרוב וז’ בוים, “להיות עם חופשי” – מגולה לתקומה לאומית, כרך שני, הוצאת כנה כרטא, 1988 ,עמ’ 47)