המטרה הייתה לחתום על ההסכמים כדי להוציא את ישראל ממעגל הלוחמה ולהבטיח תקופת רגיעה לביסוס חברתי וכלכלי. השאלה הייתה איזה מחיר יש לשלם עבור ההסכמים
וכמה זמן אפשר למשוך את השיחות בלי להגיע להסכם. ההסכמים לא היו אופטימאליים, אך כפשרה בין שתי שאיפות מדיניות הם לא היו גרועים כפי שניסו
להציגם. ההסכמים נתנו גושפנקא משפטית בין-לאומית להישגים הצבאיים של מלחמת העצמאות, שהייתה הכרחית לביסוס היציבות הטריטוריאלית של ישראל.
ישראל הייתה זקוקה לשקט בטחוני וההסכמים נתנו אותו. הם גם נתנו תחושת רגיעה, שלא לחצה על ישראל להגיע להסדר שלום. ההסכמים קבעו את מקסימום הוויתורים שישראל יכלה
להסכים להם באותה נקודת זמן היסטורית.

י’ רוזנטל, “ממלחמה להסכם – שיחות שביתת נשק בין ישראל לשכנותיה, 1949 .”בתוך: שנה ראשונה לעצמאות, 1949-1948 עורך: מ’ נאור, עמ’ 200-199)