יָם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת,
וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק;
וּמֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם
שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק.
שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ,
מַרְכִּיב צֵל עַל-צֵל וְכוֹפֵל;
דּוּמָם אֶל-יָם הַמַּחֲשַׁכִּים
כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל.
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם,
אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר;
אַרְגִּישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד
הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.
אוֹמֵר לִבִּי לִי בַחֲשָׁאי:
“בְּנִי! חֲלוֹמוֹתֶיךָ בָאוּ;
נָפַל כּוֹכָב מֵרָקִיעַ –
הַאֲמִינָה – לֹא שֶׁלְּךָ הוּא.
עוֹד שֶׁלְּךָ קָבוּעַ אֵיתָן
וּבְמִשְׁבַּצְתּוֹ יִזְרַח שָׁמָּה;
שָׂא עֵינֶיךָ – הִנֵּה שָׁם הוּא
קוֹרֵץ, רוֹמֵז לְךָ נֶחָמָה.”
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

חשון, תרס”ב.