ביום שלישי, 24.8.1897, הרצל כבר היה בדרכו לציריך, משם נסע לבזל. ביומנו הוא תיאר את התככים והיריבויות הקטנות שהן מנת חלקה של כל תנועה. הרצל, שדאג פן האיבה בין עסקנים קטנים תמנע את הגשמתו של חלום גדול, ופילוג סיעתי בקרב היהודים עצמם יסכל את חזונו, כתב על הצורך לשחק משחק איזונים מתיש:

“דומני שניהולו (של העניין) יהיה להטוט נדיר… יהיה עלי לפזז בין ביצים שאינן נראות לאיש:

1. הביצה של ‘הנויה פריי פרס’, שאסור לי להביך אותה, ואסור לי לתת לה פתחון-פה לדחוף אותי החוצה.

2. הביצה של האורתודוקסים

3. הביצה של המודרנים

4. הביצה של הפטריוטיזם האוסטרי

5. הביצה של טורקיה, של הסולטאן

6. הביצה של הממשלה הרוסית, שנגדה אסור שייאמר דבר שאינו חביב, אף-על-פי שמוכרחים להזכיר את מצבם העגום של יהודי רוסיה.

7. הביצה של העדות הנוצריות, בשל המקומות הקדושים.”

“וגם” הוא מוסיף ומסיים, “הביצה של הקנאה וצרות-העין. אני חייב להפוך את העניין לעניין שאיננו אישי, ועם זאת אינני יכול לשמוט את המושכות מידי. זה אחד ממעשיו של הרקולס, אינני מגזים, שהרי אין לי עוד חשק לזה.”

קישור: הארכיון הציוני